<h1>שבלי הלקט דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף כג.</h2>
ולגאון אחר מצאתי, על אחד שהדיר קרובו ברבים, ועל דעת רבים, ובלשון הזה הדירו, על מנת שלא יהיה בו חרטה, והמודר היה עני, ונתחרט המדיר כי נכמרו רחמיו על קרובו שרואה בחסרונו, כי היה רגיל מתמול שלשום לזכות בו, מי אמרינן כיון דקיימא לן [גיטין ל"ו ע"א] לדבר מצוה יש לו הפרה, הא נמי חשיב כדבר מצוה שיהא מותר לזכות בו. נראה לי, דלא חשיב הפרה לדבר מצוה אלא היכא דלא איפשר ע"י אחר, כי ההוא דמקרי דרדקי, דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דליכא דדייק כוותיה, וכגון אונס שגירש והדירה הנאה, דלא אפשר לקיים עמוד והחזר אלא ע"י עצמו, והיינו לדבר מצוה, אם לא יפר הנדר תבטל המצוה לגמרי. אם תאמר כל מדיר את חברו על דעת רבים יהיה לו הפרה כדתנן [נדרים ס"ה ע"ב] פרק ר' אליעזר, פותחין לו בחרטה מן הכתוב בתורה, וא"ל אם היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור, ולא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, הרי כמה מצות תלויין במדיר, ותנן פרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"א], המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ר' אליעזר אומר ידירנה הנאה, ומוכח בגמרא דאם ידירנה על דעת רבים שוב לא יהיה לו הפרה, ואמאי לא יהיה לו הפרה כדי שלא יעבור על לא תקום ולא תטור דומיא דשמא יעני. וגבי משה בר עצורי דרב הונא בריה הוה דחיקא ליה מילתא, דא"ל רבא לאביי, והא אנן ידירנה הנאה תנן, משמע שם ידירנה הנאה לא יהיה לו תקנה בהפרה, וצריך להדירה על דעת רבים, ושוב לא יוכל להפר, אע"ג דהוה דחיקא ליה מילתא לא חשיב לדבר מצוה, הואיל ואיפשר להתפרנס על ידי אחר או לילך אצל חנוני, כדאמרינן פרק אין בין המודר [נדרים מ"ג ע"א], אי נמי אם נפל עני כבר ליד הגבאי אמרינן בפרק ר' אליעזר [נדרים ס"ה ע"ב], כל דמיעני לאו עלי נפל מאן דמטי לי לפרנוסי בהדי כולי עלמא מפרנסינא ליה. ועיקר טעמא דנודר על דעת רבים דאין לו הפרה, לא מצינו למיקם, נדר שהודר ברבים יליף [גיטין מ"ו ע"א] לה מקרא [יהושע ט'], כי נשבעו להם נשיאי העדה, אבל על דעת רבים מפרש בגמ' לא מטעמא ולא מקרא. אי מפרשינן משום דתלא בדעת אחרים דהשתא לא מצינן למיפתח ליה בחרטה, לאו אדעתא דהכי מי נדרית, ולא לבך עלך, דלא אדעתא דידיה נדר, ולא תלה נדרו בלבו הלכך אין לו הפרה, אפילו מדעת אותן רבים שנדר על דעתם, שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ואם אין החרטה תלויה בו אינו נעקר מעיקרו, ואי אפשר להתירו אלא כשהחרטה תלויה בנודר, א"כ אמאי נקיט על דעת רבים, אפילו על דעת יחיד, ואם תמצא לומר, הוא הדין אפילו על דעת יחיד, ואיידי דנקיט שהודר ברבים נקיט נמי על דעת רבים, אם כן, יכול אדם להתנות בשעת הנדר שלא תהא החרטה תלויה בו, אם כן יתנה בטוב על מנת שלא יהא בו חרטה, דלא מצי למימר אילו ידענא דהכי והכי לא נדרנא, דמעיקרא כאילו פריש נדרנא אדעתא דכל מילי. והמפרש דמדעת אותן רבים יש לו הפרה, א"כ אונס שהדיר גרושתו על דעת רבים אמאי קרי ליה פרק אלו הן הלוקין בטלו לעשה וכו'. נדר שהודר ברבים באפי תלתא וידעי נדריה כדאמרינן בפרק השולח [גיטין ל"ו ע"א] ויש לו הפרה, דבמסכת בכורות [מ"ו ע"א] אמרינן, אמר אמימר הלכתא, נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ואין צריך דעת הנהו דנדר באנפייהו. ועל דעת רבים אין לו הפרה, מפרש רבנו תם, דנדר על דעת ראובן שמעון ולוי, ואפילו ליתנהו שם, אבל אם אמר סתם על דעת רבים ולא הזכירם בשם לא הוי כלום. ועל דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה, ואפילו שלא מדעתן, דמסתמא ניחא להן. והא דאמרינן בנדרים [ס"ה ע"א] פרק רבי אליעזר, במדין נדרת ובמדין לך והתר נדרך, אומר רבנו תם ז"ל, דאין צריך להתיר בפניו אלא דומיא דמשה, שבשביל הנדר נתן לו יתרו בתו, וכן צדקיהו עשה לו טובה נבוכדנצר שלא הרגו, כי קנאו בכיבוש, דכתיב [במדבר כ"א], וישב ממנו שבי, וכן פירש רבנו חננאל בפרק השולח. אבל אם אדם נודר בפני אדם נדר בעלמא ואינו נודר לשום אותם בני אדם יכול להתיר אפילו שלא בפניהם.
תשובת הרב ר' אברהם מרייגשבורק, ישמחו השמים ותגל הארץ לך מורי הרב ר' שמחה נר מערבי, מפני שאתה מצוה עלי לדון לפניך על נדר על דעת רבים, הנני דן לפניך, לפי עניותי נראה, שנדר על דעת רבים אין לו הפרה מפני שסילק עצמו מכל החרטות, וכל החרטות שיכולין להיות באותו נדר קיים, והוה ליה כאומר איני רוצה שיהא החרטה תלויה בי כי אם בכם ובטלה דעתו, שלא מצינו החרטה תלויה כי אם בנודר עצמו. אבל לדבר מצוה יש לו הפרה, דמסתמא חרטת מצוה לא קיים, ודבר זה לא שייר לעצמו להתחרט, ולאו דווקא על דעת רבים, אלא אפילו על דעת יחיד, והאי דנקט תלמודא על דעת רבים משום דמרה דשמעתא הוה אמימר, ונקט למילתיה בלישנא דדעת רבים אפילו לדבר מצוה יש לו הפרה דאיכא תרתי לריעותא, רבים וגם על דעת רבים, אפילו הכי לדבר מצוה יש לו הפרה, ועוד משום מלתא, שאפילו אם היה רוצה להתיר יתבייש בדבר, אחר שיודעים בו רבים, וכדקיימא לן נמי [ב"ב ל"ט], דכל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. וכל [שבת מ"ו ע"ב] הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אין להזכיר בכאן, כי אין שייך לומר בו שום קיום סילוק חרטה. וגם זה נראה לי, לפי עניות דעתי, שאם אדם נודר בלשון תנאי או הריני נודר על מנת שאיני מתחרט תנאו בטל, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. ורבי אומר, דלא קרינא מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא שאר כסות ועונה, דהתורה חייבתו, על מנת שאין לך עלי אונאה, דכתיב ולא תונו איש את עמיתו. ורבינו יצחק ב"ר שמואל ז"ל השיב, ועל המדיר את חבירו על דעת רבים, והיה בית כנסת בביתו של מדיר, ואין מנין בעירו ואפילו עם המודר יש לומר כי דבר מצוה היא, ולא מיבעיא היכא דאתי מנין לפרקים, אלא אפילו לא אתי מנין לפרקים מצוה היא, שישתתפו יחד ובית אלוקים ילכו ברגש, כיון שקבעו שם מקום לתפלה, ומתוך כך קובעין עצמן לתפלה, ומתכוונין לאביהם שבשמים, ואין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת.
